"השנה שאחרי הפור" נפתח בחמישה גברים צעירים שנוסעים בפורים לצדיק בירושלים, שיתן לכל אחד מהם ברכה. הספר עוקב אחרי חמישתם ואחרי הברכות של הצדיק לאורך מועדי השנה, מפורים עד פורים.
גילוי נאות – אברהם אליצור חבר ותיק וכל פעם שיש לי חידון טריוויה אני קוראת לו שיחבר שאלון אחד לפחות. הוא גם עורך במקור ראשון (אם כי בדיוק במוספים שבהם אני לא כותבת) ומצחיק אותי באינטרנט כבר שנים. והוא גם מאוד בייניש.
לטובת הקוראים החילונים – בייניש הוא "בן ישיבה", מונח שמשמש ציונות דתית. וכשהוא הוציא ספר שמתרחש בישיבה והדמויות כולן הן ביינישין (ואברכים, שהם ביינישים נשואים) – חששתי קצת.
היה ברור שזה יהיה ספר חביב, כי אברהם כותב מוכשר. אבל לא ציפיתי מעבר ל"חביב", מקסימום הצצונת לעולם של בנים דתיים שלומדים בישיבה.
הופתעתי לטובה.
קודם כל כי אליצור מעביר טוב מאוד רגשות וסיפורים, ומהר מאוד עברתי מחוויה אנתרופולוגית על עולמם של גברים דתיים בתחילת שנות העשרים לחייהם, ל
"אה, זוג בלי ילדים בעולם של טיפות חלב ועגלות ומבטים. אני מכירה את זה."
"אה, דאגה לפרנסה כדאגה לשלום בית. אני ממש מכירה את זה."
"קנאה. אדושם כמה שאני מכירה את זה".
ועוד כמה רגשות שהתפתחות במהלך הספר.
ואלו לא רק רגשות. גם רגעים קטנים ומוכרים. דוגמה יפה היא יוני בליל הסדר בבית של אשתו: כשהילד גונב לו את האפיקומן ואני לא יכולה שלא להיזכר בתחושה שמזל שיש מישהו שרואה בך חלק, ושילדים מחליקים כניסה למקומות אם יודעים להסתדר איתם.
או שיחות הנשים של יעל, אשתו של יוני, עם אמא שלה במטבח. את שיחות הנשים במטבח אני מכירה ממש ממש טוב, ופעם ראשונה שאני חווה אותן מהצד השני ושומעת איך זה מעיניים של גבר.
המעבר של אליצור בין סצנות מצוין. למשל אחרי סצנת ליל הסדר המבאסת אצל יוני, עוברים לטיול חול המועד מלא חסד של איתן ומעיין. ובכל מני מקרים סצנה אחת עם גיבור אחד מתחילה איפה שאחרת נגמרת אבל מעיניים של גיבור אחר. וגם למקד את הסצנות רק בחגים ומועדים, ולא בסתם ימי חול – גם זה נותן לספר מבנה נחמד.
את הגברים ידעתי שאליצור יכתוב טוב. מהנשים הופתעתי לטובה. גם להן יש עומק ולכל אחת יש אופי אחר. על פניו טריוויאלי, מעשית לא טריוויאלי כשיש לך לא מעט דמויות בספר קצר, וכולן בתפקידי משנה, והסיפור מסופר מעיניים של חמישה גברים. ובכל זאת – הצליח לו. אפשר להבין כל אחת מהן ולהזדהות איתן יותר או פחות. הפרחים, כך הוא אומר, לעורכת שלו ולקוראת הבטא יהודית קגן.
בתקציר כתוב שהספר "מבקש לבחון את היחסים בין בחירה לגורל, בין רצון להצלחה ובין נס למציאות". בפועל הספר לא בוחן את היחסים ולא עוסק בשאלות האלה. יש צדיק, הוא מברך, ההכרעה ברורה, זה מה שזה. ולכן התשובה לשאלות היחסים האלו (שלא באמת נשאלו) לא משנה. זה מה שנגזר מלעלה, ואנחנו נגיע לשם. השאלה היא רק באיזו דרך.
בקצרה: ספר קצר (280 עמודים), קריא, קליל, רגיש ואוהב אדם. ממליצה בחום לבינג' של סופש.
