הקדמה קצרה של ליאור
אחד העקרונות שאני (ליאור) חוזרת עליהם במאניטיים הוא שכסף הוא אמצעי למטרה. כדי לחסוך לא חייבים להתכלב ולא חייבים לחנוק את עצמכם. אפשר גם לעשות כסף וגם לנשום ולהנות מהכסף שעשיתם. ואז באה רעות גזבר הנפלאה עם "נאום הגנה על ילדי המרשמלו" – אותם ילדים שאכלו את המרשמלו בניסוי המרשמלו המפורסם.
ראיתי את המאמר שלה בפייסבוק ומאז הוא נחרט לי בזכרון. כשהחלתי לעבוד על האתר הזה, בערך שנתיים אחרי פרסום "נאום הגנה על ילדי המרשמלו", חיפשתי את המאמר. שאלתי את רעות אם היא מרשה לי לפרסם אותו והיא הסכימה. הרי הוא לפניכם.
ניסוי המרשמלו
כבר הרבה זמן רציתי לספר על המרשמלו.
בין ניסויי העבר בפסיכולוגיה, כמו בין בוגרי רימון, יש הרבה אלמוניים ומעט סלבס. בין הסלבס אפשר למצוא בדרך כלל דברים זוועתיים למדי עד שואה, כמו ניסוי הכלא של סטנפורד, ניסוי הכאב של מילגרם, או האופן החביב בו כמה חוקרים ביהביוריסטיים לימדו פעם את אלברט הקטן להירתע מבובות פרווה נעימות בעזרת טיפול עדין וחינני של מכות חשמל. על כל אלה שווה להרחיב את הדיבור בהזדמנות, ואולי אף לדון ברחבות היריעה של המדע פעם בסבנטיז כשלא היו וועדות אתיקה באוניברסיטאות. אבל היום, ילדים, נפגוש את יוצא הדופן, את היצור החמוד שהסתנן לרשימה השחורה.
השנה היא אלף תשע מאות שישים ומשהו וחוקר צעיר בשם וולטר מבקש מחבריו לסגל האקדמי באוניברסיטת סטנפורד להביא את ילדיהם לעבודה (או שהוא פשוט חיכה לאיסרו חג) על מנת שישתתפו במחקר שלו. מהלך הניסוי היה פשוט: הילד נכנס לחדר ריק במרכזו עומד שולחן עליו צלחת עם דבר המתיקה האהוב עליו. עוזר המחקר מסביר לו שהמרשמלו (למען האמת בניסוי המקורי רוב הילדים קיבלו עוגיות סנדוויץ') שלו, ומותר לו לאכול אותו, אבל אם ימתין עד שהנסיין יחזור, יקבל מרשמלו נוסף ויוכל לאכול את שניהם. הניסוי בדק אם הילדים יחכו או לא. נתוני הילדים נשמרו, והחוקרים המשיכו לעקוב אחר מהלך חייהם. רוצים לנחש מה קרה?
הילדים המחכים גדלו להיות מבוגרים אחראיים יותר. היו עליהם פחות רישומים פליליים. הם קיבלו ציונים גבוהים יותר ב-SAT (זה הפסיכומטרי של הדוד סם). הם קיבלו ציונים גבוהים יותר בתואר. הם היו רזים יותר ובעלי דרגת שכר גבוהה יותר. הם התגרשו פחות. הם הפריעו פחות בשיעורים בתיכון הם ביצעו פחות עבירות תנועה כמבוגרים. הם היו בכושר גופני גבוה יותר עם השכלה גבוהה יותר. יותר כסף כבר אמרתי? בקיצור הילדים המחכים הם חלום הלילה של כל אם פולניה וגם של אלה שלא. הניסוי התפרסם (בצדק), וולטר מישל התפרסם (בצדק), העולם למד שיעור חשוב על דחיית סיפוקים. קונפטי ופרפרים. מסך.
ואני אומרת: מספיק עם השקר הזה.
נאום ההגנה על ילדי המרשמלו
די. חיים מערביים שלמים שתקנו, עכשיו מספיק. הגיעה העת לשאת את נאום ההגנה על ילדי המרשמלו.
ילדי המרשמלו. אלה שחיכו שהדלת תיסגר מאחורי הנסיין ואז, בטבעיות ובלי להתבלבל, קירבו את המתוק אל השפתיים המשתוקקות ונגסו. או שחיכו קצת, בשביל האתגר או הניסיון או מתוך הרגל לציית אבל לא יכלו להתנגד לתחנוניו של הסוכר שקרא אליהם מהשולחן. או שחיכו כמעט עד הסוף והפגינו מלא שליטה עצמית ואז רגע לפני שהדלת נפתחה לקחו אותו כי ככה זה, מרפי אוהב אותם. הילדים האלה. אנחנו.
בוא נגיד את זה בקול רגע: אנחנו האמת.
נכון, הילדים המחכים עשירים יותר. אבל זה כי מלכתחילה הם הלכו ללמוד מקצוע שיכניס להם יותר כסף, בלי קשר להעדפות האישיות שלהם. כי עוד כסף זה עוד מרשמלו. והם כבר בגיל ארבע הראו שהם מוכנים להקריב את מה שהם רוצים באמת לעשות על מזבח הלהשיג עוד. אז הם משיגים עוד. ועוד.
ברור שיש להם ציונים יותר גבוהים ויותר השכלה. זה כי השכלה זה להתקדם בחיים, והם רוצים להתקדם בחיים. הם רוצים עוד מרשמלו. אז הם הולכים מתואר אל תואר ומחיל אל חיל וצוברים עוד ועוד מרשמלו במחסנים אבל הם אף פעם לא אוכלים אותו כי הם לא יכולים. גם בגיל ארבע הם לא יכלו לאכול. הם לא יכולים להתענג על המתוק, הם תמיד בדרך אל המרשמלו הבא.
ברור שיש עליהם פחות רישומים פליליים. לא אנשים כמותם יתנו למחיר של פזיזות רגעית לעמוד בדרכם אל האחר כך. אז הם לא יחתכו ברמזור. כי אז הם אולי יקבלו קנס. וקנס זה פחות מרשמלו. ומובן שהם לא יתגרשו. הם יכלו לשאת את כאב ההמתנה למרשמלו כשהיו להם שיני חלב, הם יכולים לחרוק את שיני הבשר שלהם ולשרוד גם שנים בזוגיות לא טובה.
והו, ברור שהם יותר רזים.
וילדי המרשמלו?
הם דפקו את האוטו של ההורים בפעם השניה שלקחו אותו בלי מלווה, כי התבלבלו בכניסה לחניה. הם אלה שהמורה העמידה בפינה בכיתה ד כי הם שכחו ספר מולדת. ילדי המרשמלו הבטיחו לעצמם אלף פעמים שזהו עכשיו הם נכנסים לכושר ולא קרה הם מקבלים בתואר ציונים נמוכים בהרבה ממה שיכלו להשיג עם עוד טיפ-טיפה משמעת הם הולכים לישון מאוחר וקמים עייפים והם שמנים.
אבל היי, הם יודעים ללקק את השפתיים.
לא הם יתבלבלו כשעומד על הפרק שוקולד. עליהם אפשר לסמוך שיעשו את הדבר הנכון. הם, רק הם, ירגישו את המתוק המושלם הזה מתמוסס על הלשון. וכן, הם יודעים שזה לא טוב לעור הפנים. אבל הם רוצים לאכול אותו. אז הם אוכלים.
17 אפיקי השקעה
רעיונות ל-17 אפיקי השקעה שיגדילו לכם את ההכנסות.
חלקם יותר נגישים ופשוטים, חלקם יותר מוכרים, כמה יפתיעו אתכם.
את כולם כדאי להכיר כי כל אחת מהן היא דרך לעשות כסף.
אנשי המרשמלו חיים. הם עושים טעויות, הם בוחרים לא נכון לפעמים. והם משלמים את המחיר. הם לא מקבלים עוד מרשמלו. אבל הם אכלו את מה שהיה להם ביד.
אנשי המרשמלו חיים ברגע. הם נוגסים את הרגע, לא נותנים לו לחמוק מתחת לרדאר. לא מוכנים להיות סתם. לא מוכנים עדר לא מוכנים לחכות כי אמרו לי לא מוכנים להתאים את עצמם למסגרת ולהיות כמו כולם.
והם נופלים. וכשהם נופלים זה כואב. אבל גם כאב הוא חיים, גם כאב הוא טעם. רק ההמתנה חסרת טעם, רק בה השיניים לא טוחנות דבר.
באחד הסרטונים ביוטיוב שמראים שחזור של הניסוי תפסו אותי שני ילדים מתוך הנבדקים.
ילד אחד חיכה. וחיכה וחיכה. והיה לו ממש קשה. והוא הסתכל כל הזמן על המרשמלו. ועל הדלת. ועל המרשמלו ועל הדלת מרשמלודלת. ובסוף הוא הצליח. קיבל עוד מרשמלו. מיד הוא דחס את שניהם אל פיו בן הארבע וניסה ללעוסלבלועלטעום אבל אין טעם למרשמלו כשדוחסים אותו ככה לפה. אז הוא לעס קצת והשתעל קצת וקצת נחנק.
ילדה אחת הקשיבה להוראות. עד הסוף. בתשומת לב. והבינה. ואז כשהנסיינית עזבה את החדר היא פשוט אכלה. בלי חיפזון. בלי רגשות אשם. בנחת. בטבעיות. בעונג.
וכן, אני יודעת. כמו כל דיכוטומיה, אף אחד לא באמת נמצא באף אחד מהקצוות. כולנו על הספקטרום. לפעמים מחכים. לפעמים מרשמלו. וזה טוב ככה. כי ככה החיים. מה לעשות, לפעמים צריך לכתוב עבודה על פסיכולוגיה ופוליטיקה למרות שמה לזה ולחלומך לטפל באנשים. ולפעמים צריך לזרוק הכל לעזאזל וללכת לרקוד. כל אחד מהם יהיה חסר בלי השני. ורק כתבתי את זה כי בעצם רציתי לספר שפעם דיברתי על כל זה עם אפוש וסיפרתי לה הכל על הילדים והסיפוקים והדחיות ומאז כל פעם שאני מהססת לגבי משהו ולא מעזה ואומרת לא אני לא אפרסם את זה זה לא מספיק טוב ואומרת לא אני לא יכולה לצאת הערב יש לי עבודות לכתוב ומתלבטת על חיי הזוגיות שלי ועל חיי הכיס ובכללי עוצרת את עצמי להכעיס היא אומרת לי רעותי, תאכלי כבר את המרשמלו.
ואני לוקחת ביס.
רעות גזבר
ילדת 1993, מתגוררת בתקוע. נשואה לידידיה ואמא של זוהר. אשת תוכן ואמנית ספוקן וורד
לגמרי כן, איפה לא חפרו עליו בכל דרך אפשרית. אבל וואלה, לרעות יש נקודה שיש מצב שפספסנו והיא מעניינת ושווה לשים לב אליה.
זו כבר החלטה שלכם, מן הסתם. אבל בכסף לפחות, חשוב לזכור שהוא אמצעי להשגת מטרה, ויש מצב שלפעמים כדאי גם לא רק להתכלב אלא גם להנות לאורך הדרך ממה שיש לנו, לצד החיסכון וההתנהלות החכמה.
