אדם צובר

בערך שלושה חודשים אחרי שעידן ואני התחלנו לצאת, הוא הציע לי לעבור לגור איתו. אני הייתי אחרי שפירקתי את הבית וחזרתי להורים מפורקת. מבעלבוסטע אוטונומית בירושלים חזרתי להיות סמוכה על שולחן ההורים שלי ברמת גן. הכל היה עוד מוקדם לי, אבל היתה לי הזדמנות וידעתי שזה זה ושפנינו לחתונה אז אמרתי לו כן. רק ביקשתי, אם אפשר, חודשיים שיהוי שבהם אני אתארגן על זה נפשית.

זה היה קצת כמו אירוסין: קנינו ביחד רהיטים להפוך את דירת הבנים לבית, וסט צלחות ואפילו הכנסתי קצת סכו"ם וכלי מטבח נורמליים הביתה ופינטזנו על הבית שיהיה לנו. חודשיים אחרי ההצעה פרקתי ארגזים, ויהי בית.

אני זוכרת את היום שבו הוא קנה לי את האדניות למרפסת. תמיד רציתי לגדל עציצים ובירושלים זה לא התאפשר, או שזה התאפשר והם לא החזיקו בגלל המיקום ומשכו חרקים לתוך הבית אז ויתרתי. הכנסתי את האדמה לאדניות שהוא קנה לי כי לא יכולתי לקנות לעצמי מהפחד לארוז אותן שוב, האזנתי ל-Everything I wanted של בילי אייליש ובכיתי.

התקופה הזאת, חודש לפני החתונה, ארבעה חודשים לפני שמתחילים עם פרוייקט הנוודות הדיגיטלית, היא מלחיצה אותי. יש מצב שהנסיעה לחיפה היתה קצרה מהמתוכנן בגלל שנלחצתי שעוד מעט לא יהיה לי בית ורק רציתי הביתה.

בית

הבית שלנו מורכב מהמון דברים קטנים.

הדבר הראשון שאני פורקת כשאני מגיעה למקום הוא המטבח. אני יכולה לחיות מתוך המזוודה בלי לעבור בארון ויכולה לישון על מזרן על הרצפה, אבל המטבח שלי יעמוד. עוד לפני שפרקתי בגדים – פרקתי את המטבח שלי. מכשירי החשמל, הספלים שלי, הכוסות שלי, הסיר הבורדו שלי שהולך איתי מאז שעזבתי את הבית של ההורים ב-2013.

אני פותחת את המקרר ויש לי בירות. את המקפיא ויש שם שקיות ציר מרק שהקפאתי בתבניות קאפקייקס לצד עדשים קפואות שהנבטתי ולפחות בקבוק אחד של ערק. במדף מעל הטוסטר אובן יש את קבינטת האלכוהול שלי, עם הוויסקי והג'ין. "בית" מבחינתי זה מטבח.

מצד שני, למעט המטבח אני מרגישה שאני טובעת בחפצים.

למעבר הדירה הראשון והאחרון בתוך ירושלים הייתי צריכה שתי נאגלות ברכב, למרות שכשעזבתי את ירושלים השארתי מאחורי את כל הרהיטים הגדולים, כולל הארון שקניתי כשעוד גרתי בקומה חמישית בנחלאות. והיתה כבדה והגיעה עם המובילים בשש בבוקר כי זה הזמן היחיד שהיה להם, ואני העברתי אותה איתי מדירה לדירה באהבה. היו לי מעברי דירה עם מובילים ומעברי דירה שכל החפצים שלי נכנסו בשקיות בד.

בחדר העבודה שלי יש שידת מגירות על גלגלים שאבא שלי בנה וכל דירה מחליפה תכולה. היא היתה ארון במטבח, היתה שידת לילה ועכשיו היא שידת משרד חצי ריקה.

אני לא סנטימנטלית לתכולת המגירות. אחת מהן מכילה פרויקט סריגה שהתחלתי ב-2017, המשכתי ב-2020 ויום אחד אחזור אליו. כל היתר – אנא אערף. גם לבגדים אין לי המון סנטימנטים, למרות שיש בהם שכן יגיעו איתי.

לחוסר החיבה שלי לשופינג יש משמעות כלכלית מהנה, אבל פתאום בכל פעם שאני מתלבטת אם לקנות משהו נוספת השאלה "האם זה משהו שהייתי לוקחת איתי בתיק שנה?"

הנדודים האלו מפחידים אותי כי הם יקחו אותי מכל הציוד שלי שיהפוך לבית. חלקו יאוחסן ומחלקו בטח אפטר. אבל זה שוב ושוב להיעקר. מצד שני, אני מתגעגעת לקלילות שמגיעה עם מעט חפצים.