נוודים דיגיטליים במצפה רמון – מבוא: איך זה להיות פה?

כשירושלמים מבקשים ממני לתאר את החווייה שלי ממצפה רמון אני אומרת "זה כמו נחלאות, רק בעיר". יש כאלה שיתארו את הוייב כ"כמו פרדס חנה".

זאת בוודאי לא ההגדרה הכי מדוייקת, ולמי שלא מכיר לא את זה ולא את זה – זה בטוח לא יגיד כלום. אבל זה מאפשר להתחיל להבין.

הרושם שלנו מהשהות הקצרה שלנו פה הוא שמצפה היא עיירה בצ'יל גמור. לא מחוייטת או מעונבת כמו עיר, מקום עם מלא אישיות, ומאוד קהילתי כאן.

למצפה הגענו בטעות. אחרי איסטנבול רציתי ירוחם. חזרנו במאי ורצינו סאבלט שיתחיל ביוני. התחלנו לחפש סאבלטים כשאנחנו עוד באיסטנבול, אבל הסאבלטים הרלוונטיים אלינו התחילו רק ביולי, אז נוצר פער ביוני.

נוודות מחייבת גמישות בשינוי תכניות ויצירתיות בפתרונות, אז אם אין סאבלט לכל התקופה הרצויה – צריך לחשוב מה כן. מצפה היתה רעיון של עידן. אנחנו לא זוכרים אם הוא הציע את מצפה רמון, או שקיבל את ההודעה שמישהו פה מסבלט. הוא חיכה בהתרגשות שאתעורר כדי להראות לי את הדירה המהממת הזאת, והסכמתי.

ההגדרה המוניציפלית של מצפה

במוניציפליה הישראלית יש כמה הגדרות ל"באיזה מן מקום אפשר לגור".

• עיר: ישות אורבנית גדולה, צפופה, לא קהילתית (ואיכא דאמרי "מנוכרת"), כל מי שרוצה לגור בה – מוזמן, יש מלא דברים, הכל קרוב, יש הזדמנויות.
• ישוב, מושב, קיבוץ: מקום קטן, כולם מכירים את כולם, אנשים שקובעים מי בפנים ומי בחוץ ושער צהוב שאוכף את זה, חוץ ממכולת אין כלום וצריך לנסוע החוצה אם רוצים דברים כמו לעבוד, לבלות או לפגוש אחרים.
• עיירה (או מושבה אם המקום הוקם על ידי אשכנזים לפני קום המדינה): יצור ביניים. יותר קטן מעיר ויותר גדול מישוב. יש בו קצת תעסוקה וקצת פנאי, מכירים חלק מהאנשים, לא אקסקלוסיבי כמו ישוב.

לא הכרתי את הקונספט של עיירות (או מושבות). "עיירה" היא משהו שבמקומות בהם הסתובבתי היה משהו זר שקיים בחו"ל. גדלתי בעיר, כל המשפחה המורחבת שלי (סבים והאחות והאח של אמא) גרה במושבים ואז התחברה עם אנשים שגדלו או בעיר או בישוב – עיירות ישראליות לא היו בשדה הראייה שלי. גם עכשיו אני צריכה לתקן את עצמי כי אני לא מפסיקה לכתוב "ישוב" במקום "עיירה".

קהילה

כל מקום שמגדיר את עצמו "קהילתי" – בין אם זה מקום מגורים או עבודה – עושה לי להתגרד. אני ישר רואה הומוגניות, ועדות קבלה, אינטריגות בלי סוף, סערות בכוס תה ומישהו (אדם או גוף) שמנהל ומנווט את הקהילה. זאת לא כוס הקפה שלי. אני אוהבת קהילות שמתהוות מעצמן, מהסוג שקיים בערים. משהו שמושך אנשים אליהם שיש כמה מוקדים שדברים קורים בהם, ושטאנצים שונים.

במצפה יש כמה אוכלוסיות שעד כה שמנו אליהן לב. יש אנשים שבקלות משתייכים ליותר מקבוצה אחת:

משפחות דתיות

יש פה גרעין תורני ויש פה ישיבה. אבל אפשר להיות גם דתיים ולא להשתייך ארגונית לאחד מהדברים האלו. בשתי השבתות הראשונות שלנו במצפה רמון הוזמנו לסעודת ערב שבת אצל משפחות דתיות מהישוב.

בשבת השנייה שלנו עצרה אותנו ברחוב אישה בשם שרה (באמצע הריון שני, עם ילדה מתוקה שנראית בת שנה וחצי, חזרו מביקור אצל אחותה) ושאלה אותנו אם אנחנו רוצים מאפים, כי יש לה יותר מדי. אם מישהו מכיר ויודע – תגידו לה תודה רבה בשמי.

אמנים

העיר מלאה באמנים מכל מני סוגים. אני חושבת שחצי מהצעירים פה הם די-ג'יים, יש פה ציירים, פסלים, רקדנים, מוזיקאים, אמנים רב תחומיים מכל מני סוגים.

צעירים

צעירים בשנות העשרים לחייהם שעדיין בונים את עצמם, שנותנים את הוייב הנחלאותי לעיר.

כחלק מהסאבלט, המסבלט העביר לעידן את ה מקום שלו בווצאפ של צעירי מצפה ומאז אנחנו מקבלים הודעות נפלאות כמו מכירות אוכל ביתיות, מסיבות בפאב הברך, חתולים שתקועים על גגות, הזמנות לטקסים רוחניים, שיעורי יוגה ועוד.

אוכלוסיה ותיקה

העיירה הוקמה בשנות החמישים. זה אומר שיש אנשים שפה מאז שנות החמישים או השישים. בניגוד לעיירות אחרות, היא לא הוקמה כעיירת פיתוח ולא זרקו אליה עולים מצפון אפריקה באמצע הלילה ואמרו להם "פה זה ירושלים". לכן מראש האתוס של מצפה רמון הוא אחר והאוכלוסייה היא אחרת. אלו אנשים שעברו לפה מטעמי עבודה: סוללי הכביש לאילת ומשפחותיהם.

עולים מבריה"מ

לוותיקים נוספו עולים מבריה"מ בשנות התשעים. אלו אנשים שהגיעו כשמצפה היתה חור באמצע הערבה עם דיור זול, ולא המקום המגניב שהיא היום.

מה שעושה המדבר

שמעתי ביקורת על מצפה רמון ועל הבטלנות שבה (ניסוח עדין). כשאני פה, אני יכולה קצת להבין. כל הבלי העולם הזה: קצב מהיר, שעות עבודה ארוכות, הישגיות – הכל הרבה פחות חשוב כשיש מדבר מול הפרצוף.

חוץ מהאפקט הנפשי, יש גם אפקט גופני. עידן סובל מיובש בשפתיים. אני מיובש בפנים שנרגע אחרי שבועיים, וגם מסחרחורות בלי סוף. לא משנה כמה אני שותה, יש לי סחרחורת. זה מאוד לא נעים ואנחנו מקווים שיעבור.

איפה גרים במצפה רמון

מצפה רמון היא מקום קטן. חצי שעה ברגל מקצה לקצה. ברחובות עם בניינים, לכל רחוב יש סוג בניינים משלו. הבניינים זהים לבניינים האחרים שבאותו רחוב, ושונים מהבניינים ברחובות האחרים.

בהרחבה מהרחובות יש נוף למדבר. הסאבלט שלקחנו הוא ברחוב נחל ערוד ומהחלון יש לנו נוף להר גמל. אין פה מזגן, ולמעט בשעות שיא החום – זה לא נורא בכלל ואפשר להסתדר יופי עם הבריזה.

מחירי הדיור במצפה רמון

אם אתם מצפים למחירי נדל"ן של חורים שכוחי אל – אני שמחה לאכזב אתכם. דירה לקנייה במצפה היא סיפור לא זול. רוצים לקנות פה דירה? אנחנו מדברים על סביבות מליון ש"ח (אם זה מדבר אליכם, תציצו במאמרים על קניית דירה), ואפשר גם ביותר. דירה להשכרה? 3,000 ש"ח. הנה צילום מסך מיד2, יוני 2022:

המחירים אומרים משהו על הביקוש. הביקוש אומר משהו על האיכות. זה לא חור תחת שכוח אל כמו שחשבנו בהתחלה. זאת עיירה עם אישיות מהממת, ויתרונות שלא ידעתי שיש עד שעברנו לגור בה וגילינו אותם.

שכונות במצפה רמון

באופן מפתיע, יש פה שכונות! אנחנו עוד לא יודעים ממש את השמות ומה נמצא איפה, אבל יש אזורים עם בתים פרטיים ויש של בניינים. יש את החלק הגבוה של העיר והחלק הנמוך שהוא בקו הראשון למדבר. יש הבדלים בין האזורים. זה לא דרמטי והכל מרחק הליכה, אבל יש הבדלים. כאמור – חצי שעה מקצה לקצה.

במחירים אני לא שמה לב להבדלים דרמטיים בין האזורים. מה שמשפיע על המחיר הוא סוג הנכס: דירה או בית, ישן או חדש, וכמובן – הגודל.

המרחק הוא גם חיסרון

היתרון של המרחק הוא השקט והשלווה שיש במקום הזה. החסרון הוא שזה באמת רחוק מהכל. יום אחד "קפצנו" לעיר הגדולה באר שבע, מרחק שעה ועשר דקות נסיעה, כדי לחפש לעידן מטען למחשב אחרי שהוא שכח את שלו במשרד בראשון לציון. באמצע הדרך חשבנו לבדוק במקום קרוב יותר: ירוחם. בסך הכל 50 דקות נסיעה. במרכז הייתי עושה משלוח עד הבית מאיזו חנות, ובמקרי חירום אם ממש הייתי צריכה לצאת, הייתי מקפידה שכל כל הסיבוב – הלוך, קניה, חזור – יקח לי שעה וחצי בטוטאל.

כמו כן: אם יש לכם קרובי משפחה בחלק אחר של הארץ, צריך לתכנן את זה. זאת לא קפיצה, זה מסע. שעתיים וחצי בערך לנו מדלת לדלת עד להורים שלי בגוש דן. אם זה לא דרך כביש שש, זה אפילו יותר.