סנטוריני היא יעד תיירותי סופר-פופולרי ביוון. בתמונות האי נראה יפה כמו בגלויה. בתים לבנים, לפעמים עם גגות כחולים, בנוי על צלע הר עם נוף קו ראשון לים ושקיעות מהממות ביופיין.
זה היתה החו"ל הזוגי הראשון של עידן ושלי, ביולי 2021. אחרי הזמנת הכרטיסים, נזכרתי שזה גם היה החו"ל הראשון של ההורים שלי. טסנו ביולי, מחוסנים והכל.
פירה: יפה בתמונות ועדיף להתרחק
"בירת" סנטוריני, והעיר המפורסמת ביותר שבה, זאת שמככבת בתמונות כשאומרים "יוון", היא העיר פירה (Thera). כשחיפשנו מקום להיות בו, מצאנו מקום קטן שבנוי כחלל אחד בתוך בית מערה. היה קצת יקר אבל אמרתי שאחרי שנים של לישון איפה שזול – בא לי קצת Fine.
נחתנו לקראת חצות ובתוספת 30 יורו (במזומן) שלחו רכב שיאסוף אותנו. בחור עם תודעת שירות גבוהה עם שם יווני מאוד אסף אותנו מהכביש דרך הרחובות הצרים והיפים של פירה לחדר שלנו. את פנינו קיבלו מרפסת עם נוף יפיפה לים, כסאות שפונים לנוף – והמון רעש. מלא רעש.
נכנסנו לחלל והחדר קצת נרגע. הנחנו דברים ועלינו לאכול במסעדה סבירה ויקרה, עם מלצר-איש-מכירות שאיפּסל אותנו והשאיר לנו טעם רע מהאפסיילים של התיירים העייפים והמורעבים.
חזרנו לחדר ולקראת אחת רצינו לישון, עייפים מהטיסות. ואז התחיל הסיוט.
מעל הראש שלנו היה מועדון. שמענו הכל. את צווחות השמחה של הרוקדים, את המוזיקה – וזה לא הפסיק. זה פשוט לא הפסיק. ניסינו לישון וכשלא הצלחנו, בערך בשתיים, הרמנו טלפון לבחור כדי שימצא פתרון שיתן לנו לישון.
הוא, בניגוד אלינו, ישן. הוא גם היה חסר אונים. אמרנו שאנחנו רוצים לעזוב.
בזכות תושיה משותפת של עידן ושלי, לקחנו כל משטח רך בחדר ושמנו על הרצפה בחלל אחד, שהיה קצת יותר סגור ולכן מבודד אקוסטית, וככה הלכנו לישון. זוועה.
בבוקר החלטנו לא להתבאס מדי. אחרי טלפון עם המנהלת שאמרה שהם לא יכולים לזכות אותנו ושאנחנו צריכים לדבר עם בוקינג, חיפשנו מקום לאכול בו. אין מצב שאנחנו חוזרים לאיש המכירות המעצבן מהלילה.
הסתובבנו ברחבי פירה, הבנו שהתפריט זהה בכל המקומות מבחינת המגוון והמחירים, אז התיישבנו באחד המקומות. האוכל היה נחמד בסך הכל.
פירה עצמה יפה בתמונות, אבל במציאות היה לה וייב של החלק בעיר שמלא בתיירים ומיועד רק בשבילם. הרחובות היו צפופים ואנחנו פחות חובבי שופינג בחנויות מזכרות. המקומיים היחידים מכרו בחנויות. ירושלמים יכולים לדמיין את האזור של כיכר ציון, שהישראלים לא מתקרבים אליו אלא כדי לחצות לחלק אחר בעיר. שמחנו לעזוב.
לגבי ההחזר, אני עוד על זה מול בוקינג. תודה לאל על שירות הלקוחות הלא-ישראלי שלהם. לצערי בגלל שאין לי תיעוד בכתב שיזכו אותי ושהמתחם לא הגיב להם – טרם קיבלתי את הכסף שלי בחזרה. עברו ארבעה חודשים. צריכה להתקשר אליהם שוב.
פריבולוס
המקום היחיד שהיה בטווח המחירים שלנו, פנוי ונראה סבבה – היה מקום בשם Honeymoon Beach Studios בפריבולוס, בחלק אחר של האי. מאחר שזה היה טיול-טרום-ירח-דבש ואהבנו את השם, אמרנו יאללה.
פריבולוס (Perivolos) נמצאת בצד הדרום-מזרחי של האי. זה אומר שאת השקיעות על הים, אם היינו רוצים לראות, היינו צריכים לעשות ממקום אחר באי. אבל זאת היתה החלטה שכל כך שדרגה לנו את הטיול!
אם פירה היא עיר לאינסטגרם, בירת ה"צלם אותי כאילו אני לא מסתכלת", פריבולוס היא מקום למשפחות. יש שם חוף ים שאפשר לרחוץ בו, עם חול בצבע בזלת. זה לא החול הרך שאנחנו רגילים אליו. יש גם קו של מסעדות חוף.
הנסיעה מפירה לפריבולוס היתה באוטובוס. הליכה קצרה לתחנת אוטובוס, תשלום לכרטיסן שעלה במהלך הנסיעה, נסיעה של בערך 20 דקות ואז עוד 10 דקות הליכה – והגענו לריזורט.
לפריבולוס יש וייבים שקצת מזכירים לנו את תקוע, רק עם ים. להר שמאחורינו בתמונה קראנו ההרודיון.
על הלינה
Honeymoon Beach Studios הוא ריזורט קטן שמנוהל על ידי בני משפחה. בניגוד לשמו, הוא לא מפואר. הוא גם לא מלון הכל כלול. התחושה היא שזה מקום "אותנטי", ככל שמקום שנבנה עבור תיירים יכול להיות. שירות החדרים היו האחים, השף היתה אמא ומי שהסיע אותנו לשדה התעופה כחלק ממחיר החדר – היה האבא.
אבא לא ממש מדבר אנגלית (אבל נוהג ואיש מקסים), האנגלית של האמא סבבה. הבן (בשנות השלושים המאוחרות-ארבעים מוקדמות לחייו) כן דובר אנגלית.
המקום ידידותי למשפחות, ואכן התארחו בו כמה כאלה, וגם כמה צעירים בלי ילדים. בחדרים יש מטבחון מאובזר בציוד. כשרציתי לקחת קערה אחרת ממה שהיו זמינות לי או כשרציתי מלח או שמן כדי לבשל, נכנסתי למטבח של המאמא היווניה שמנהלת את המקום ושאלתי אותה אם אפשר. האמא כמובן אמרה שכן והשאילה לי ברוחב לב מה שרציתי.
במקום יש גם מקרר בירות ומים ויש גם אוכל בתוספת תשלום. אכלנו שם כמה פעמים והמאמא מכינה יופי של אוכל! את המתכון ללביבות עגבניה מסוף הפוסט – קיבלתי ממנה, בתערובת של אנגלית, קצת יוונית עם תנועות ידיים והצבעה על חומרי גלם (אני לא צריכה לדעת איך אומרים "נענע" ביוונית כדי לזהות אותה). אני ממליצה עליהם מאוד. אם אתם בסנטוריני ואתם לא בקטע של פירה, תזמינו אצלם >>
יש בריכה קטנה בצורת לב, שמתועדת בתמונות. יש גם קומה עליונה עם כסאות חוף ועם ג'קוזי. בגלל הקומה הגבוהה, זה גם קצת יותר נוף.
אוכל
בפריבולוס יש סופר קטן (Euro Market) שמוכר חומרי גלם (אורז, ירקות טובים, גבינות יווניות) וגם בגדי ים וקצת אלכוהול מקומי וגם זר. אין מבחר גדול ומסחרר, אבל חומרי הגלם מצוינים. כדי לצאת מהריזורט לים צריך ללכת עשר דקות, אבל זה נחמד.
אי אפשר לשתות את מי הברז של סנטוריני. המים מלוחים מאוד. זה טוב לבישול, פחות טוב לקפה, מנסיון. את המים צריך לשתות מבקבוקים קנוים.
חוץ מלאכול בריזורט, התלבשנו על מסעדה שנקרא Fish Taverna O Perivolous. יש להם דגים טריים, ואם אוכלים שם צהרים – מקבלים גם לחם וראקי (שיכר ענבים) על חשבון הבית. בערב לא מקבלים את זה, בדקנו. לא רחוק משם יש מסעדה שמתמחה בפיצות.
אם אתם מפנטזים על גבינת חלומי, לא בטוח שתמצאו את זה בסנטוריני. נסו במקום זה גבינה אחרת, שנקראת קפלוטירי, ומגישים אותה בכל מקום, בעיקר במנת גבינה-בטיגון-עמוק שנקראת סגנאקי (Saganaki).
אחד הדברים הכיפיים שאכלנו שם הם לביבות עגבניה בשם טומאטו קפטאדס. יש מתכון בלינק, והלביבות האלה טבעוניות, מקסימות ואפשר למצוא אותן בכל מקום.
עבודה
אני לא עבדתי. לקחתי כמה ימי חופש. עידן לעומת זאת עבד, ואני משאירה לו את הבמה. זה מה שהוא כתב:
אחת המטרות העיקריות בחופשה בסנטוריני הייתה, מעבר לכיף – לראות אם אפשר לעבוד ממקום זר בלי הכנה מוקדמת. הפעם הראשונה שבאמת נאלצתי להתמודד עם העניין הייתה כשישבנו במסעדה, ולפתע התקשרו אלי בשיחת עבודה. היה מתסכל לנהל אותה מחוץ למסעדה ברחוב המתויר, אבל זה היה נכון גם אם היו תופסים אותי במסעדה בתל אביב.
את המשימות שקיבלתי באותה שיחה ביצעתי בסלון של החדר שישבנו בו בפירה, וזה דווקא היה נחמד מאוד. הנוף היה משגע (אם כי לא שווה את הלילה מאותו הלילה) ותחת הדדליין הברור של המעבר לקצה השני של האי – עבדתי בצורה יעילה ואפקטיבית. גם בחוף האחר היה לנו מקום עם שולחן וספה, שתכלס זה כל מה שאני צריך כדי לעבוד כמו שצריך. לא היו פינות חמד עם מקומות נוחים לעבוד בהם, שזו הפנטזיה האישית שלי, אבל אולי במקומות אחרים נפגוש כאלו.
מסקנות
צריך עיון
לא להיות במרכז העיר: לא בטוחה מה דעתי בנוגע לזה, האמת. אולי אם היינו מתמקמים במקום קצת אחר – היה לנו יותר שקט. המיקום בפירה היה נפילה ואני לא בטוחה מה לגזור מזה להבא.
לשיפור
רשיון נהיגה בין לאומי
לא התארגנו על כזה ולכן לא יכולנו לקחת רכב ולצאת בנוחות מפריבולוס, למשל לראות את השקיעה בצד השני של האי. באסה גדולה.
תיק עזרה ראשונה
עידן מגיב לא טוב לאבק. תיק תרופות עם זילרג'י היה סוגר לנו את הפינה. וגם לא לקחנו כדורים למיגרנות שלי.
לשימור
מתאמים חשמליים
הבאנו איתנו שני מתאמים אוניברסליים, אחד לכל לפטופ. המטענים לטלפון לא צריכים מתאם כי יש להם שתי כניסות כמו שקעים אירופאיים, ולא שלוש כמו בישראל.
איפה אוכלים מתי
ארוחות בוקר אכלנו בחדר מחומרי גלם שקנינו. ארוחת צהרים התפנקנו בחוץ ובערב שוב אכלנו בחדר שנינו.
ביגוד
ביולי חם ולח בטירוף. חולצות טריקו נושמות – חובה. לראשונה בחיי סבלתי משפשפת, אז מכנסיים קצרים מתחת לחצאית (או במקומה) – יתרון. ולמרוח אוזו על השפשפת עוזר, אל תשאלו איך אני יודעת.
אני פחות ממליצה על פירה- היא אמנם נראית יפה מאוד, אבל בעיני היא מתויירת מידי והחוויה בה היתה פחות טובה.
אני אישית לא עבדתי אלא לקחתי ימי חופש. עידן עבד, והחוויה שלו היתה טובה.
